פתאום, גופי.

המשוררת, הסופרת, הפעילה חוה אנסלר - חיה בראשה.

בהרצאה העוצמתית הזו של TEDWomen, היא מדברת על הניתוק שלה מגופה לאורך כל החיים, וכיצד שני אירועים מזעזעים עזרו לה להתחבר למציאות, לגופניות של היות אנושית.

איב אנסלר יצרה את "מונולוגים ואגינה" פורץ הדרך, שהצלחתו הניעה אותה לייסד את V-Day - תנועה להפסקת האלימות נגד נשים ונערות בכל מקום.

" במשך זמן רב, היו קיימים עצמי וגופי. עצמי הייתה מורכבת מסיפורים, מהשתוקקויות, משאיפות, מתשוקות לגבי העתיד. עצמי ניסתה לא להפוך לתוצאת עברי האלים, אך ההפרדה שכבר קרתה בין עצמי ובין הגוף שלי הייתה תוצאה די משמעותית. עצמי ניסתה תמיד להפוך למשהו, למישהו. עצמי התקיימה רק בתוך נסיונות. הגוף שלי לעיתים תכופות עמד בדרך.


00:37
עצמי היה ראש צף. במשך שנים, חבשתי רק כובעים. זו הייתה דרך לשמור על ראשי מחובר. זו הייתה דרך למצוא את עצמי. דאגתי כי אם אוריד את כובעי אני לא אהיה כאן יותר. היה לי מטפל שאמר לי פעם, "איב, את מגיעה לכאן כבר שנתיים, ולמען האמת, אף פעם לא שמתי לב שיש לך גוף." כל הזמן הזה חייתי בעיר, מכיוון, שאם לומר את האמת, פחדתי מעצים. לא היו לי תינוקות מכיוון שראשים לא יכולים להוליד. תינוקות למעשה לא יוצאים מהפה שלך.


01:12
משום שלא היה לי שום נקודת סימוכין לגופי, התחלתי לשאול נשים אחרות על הגוף שלהן -- בייחוד לגבי הואגינות שלהן, משום שחשבתי שואגינות הן די חשובות. זה הוביל אותי לכתוב את "מונולוגים מהואגינה" שהוביל אותי בתורו לדבר באופן אובססיבי וללא סוף על ואגינות היכן שלא הלכתי. אני עשיתי זאת לפני זרים רבים. לילה אחד על הבמה, אני ממש נכנסתי לתוך הואגינה שלי. זו הייתה חוויה אקסטטית. היא הפחידה אותי, היא הכניסה בי אנרגיה, ואז נהייתי לאישה מונעת, ואגינה מונעת.


01:49
התחלתי לראות את גופי כדבר, דבר היכול לנוע במהירות, כמו דבר שיכול להשיג דברים אחרים, דברים רבים, והכל בבת אחת. התחלתי לראות את גופי כאייפד או כמכונית. הייתי דוחקת בו ודורשת ממנו דברים. לא היו לו גבולות. הוא היה בלתי מנוצח. היה עליו להיות מנוצח ונשלט כמו הארץ עצמה. לא האזנתי לו; לא, אני ניהלתי וכיוונתי אותו. לא הייתה לי סבלנות לגופי; אני החזרתי אותו לתלם. הייתי חמדנית. לקחתי יותר מאשר שהיה לגופי לתת. אם הייתי עייפה, הייתי שותה עוד אספרסו. אם פחדתי, הלכתי למקומות יותר מסוכנים.


02:28
או כמובן, כמובן, היו לי רגעים של הערכה לגופי, כשם שהורה מתעלל יכול שיהיו לעיתים כמה רגעים של נחמדות. אבי היה מאוד נחמד אלי ביום ההולדת ה-16 שלי, לדוגמה. שמעתי אנשים מלחששים מפעם לפעם שאני צריכה לאהוב את הגוף שלי, אז למדתי כיצד לעשות זאת. הייתי צמחונית, הייתי מפוכחת, לא עישנתי. אך כל זה היה רק עוד דרך מתוחכמת לתפעל את גופי בעורמה -- לקחת את ההתרחקות צעד אחד קדימה, כמו לשתול שדה ירק על כביש מהיר.


02:59
כתוצאה מדיבורי הרבים כל-כך על הואגינה שלי, נשים רבות התחילו לספר לי על שלהן -- הסיפורים שלהן על הגוף שלהן. למעשה, הסיפורים הללו גרמו לי להסתובב בעולם, וביקרתי בלמעלה משישים מדינות. שמעתי אלפי סיפורים. ואני חייבת לומר לכם, תמיד היה את הרגע הזה בו האישה שחלקה איתי ברגע המסויים בו היא נפרדה מגופה -- כשהיא עזבה את ביתה. שמעתי על נשים שעברו התעללות במיטות שלהן, הוכו בעודן לובשות את הבורקה שלהן, ננטשו למוות בחניונים, נכבו בחומצה במטבח שלהן. חלק מהנשים נהפכו להיות שקטות ונעלמו. נשים אחרות הפכו למכונות כעוסות ומונעות כמוני.


03:41
במהלך מסעותיי, הגעתי לגיל 40 והתחלתי לשנוא את גופי, מה שהיה למעשה התקדמות, מכיוון שלפחות גופי היה קיים מספיק בכדי שאני אשנא אותו. ובכן את הבטן שלי -- זו הייתה בטני אשר שנאתי. היא הייתה ההוכחה שלא התאמתי, שהייתי זקנה ולא מדהימה ולא מושלמת או מסוגלת להתאים לדמות הקבועה מראש שהחברה הסכימה עליה. בטני הייתה הוכחה כי כשלתי, שהיא הכשילה אותי, שהיא הייתה שבורה. חיי הפכו להיות לאובססיה סביב העיסוק בלהפטר ממנה. למעשה, זה הפך להיות כה קיצוני שכתבתי על כך מחזה. אך ככל שדיברתי על זה, כך הפך גופי להראות בעיניי כאובייקט וכגוף מפוצל. זה הפך להיות שעשוע; זה הפך להיות סוג חדש של מצרך, משהו שאני מכרתי.


04:27
ואז הלכתי למקום אחר. יצאתי החוצה ממה שחשבתי שידעתי. הלכתי לרפובליקה הדמוקרטית של קונגו. ושמעתי סיפורים שניפצו את כל שאר הסיפורים. שמעתי סיפורים שנכנסו אל גופי. שמעתי על ילדה קטנה שלא יכלה להפסיק להשתין על עצמה מכיוון שכל-כך הרבה חיליים בוגרים דחפו את עצמם לתוכה. שמעתי על אישה בת שמונים שרגליה היו שבורות והוצאו מהמפרקים שלהן וסובבו אל מעל ראשה כאשר החיילים אנסו אותה כך. ישנם אלפי סיפורים כאלו. ולרבות מהנשים היו חורים בגופן -- חורים, פסיטולה -- שהיו הפרתה של המלחמה -- חורים במרקם נשמתן. הסיפורים האלו הרוו את תאיי ואת עצביי. ואם להיות כנה, הפסקתי לישון למשך שלוש שנים.


05:23
כל הסיפורים החלו לדמם יחדיו. אונס האדמה, בזיזת המינרלים, הריסתן של אותן ואגינות -- אף אחד מאלה לא היו נפרדים יותר אחד מהשני או ממני. מליציות אנסו תינוקות בנות חצי שנה בכדי שמדינות שנמצאות הרחק יוכלו לקבל גישה לזהב ולקולטן בשביל האייפון והמחשבים שלהם. לא רק שגופי הפך להיות מכונה מונעת , אלא כעת הוא גם היה אחראי על הריסת גופן של נשים אחרות במשימתו המטורפת לעשות עוד מכונות שיתמכו במהירות וביעילות של המכונה שלי.


06:00
ואז קיבלתי סרטן -- או גיליתי שהיה לי סרטן. זה הגיע כציפור הטסה במהירות ומתרסקת אל תוך חלון. לפתע, היה לי גוף, גוף שנדקר שתקעו בו וניקבו אותו. גוף שנפתח לרווחה, גוף שהסירו ממנו איברים והעבירו ואירגנו ובנו מחדש, גוף שנסרק והיו לו צינורות שהוחדרו אליו, גוף ששרף מכימיקלים. הסרטן פוצץ את קיר הניתוק שלי. לפתע הבנתי כי המשבר בגופי היה המשבר בעולם. וזה לא קרה אחר-כך, זה קרה עכשיו.


06:44
לפתע, הסרטן שלי היה סרטן שהתקיים בכל מקום, סרטן האכזריות, סרטן החמדנות, הסרטן שנכנס לתוך אנשים שחיים במורד הרחוב ממפעלים הכימיקליים -- והם לרוב עניים -- הסרטן הנמצא בתוך הריאות של כורה הפחם, סרטן הלחץ שהגיע כי לא הושג מספיק, הסרטן של טראומה חבוייה, הסרטן שבכלובי התרנגולות והדגים המזוהמים, הסרטן ברחם הנשים שנאנסו, הסרטן שנמצא בכל מקום בגלל חוסר תשומת הלב שלנו.


07:12
בספרו החדש ובעל החזון, "אני חדש, עולם חדש" הסופר פיליפ שפרד אומר, "אם אתה מופרד מגופך, אתה גם מופרד מגוף העולם, אשר אז נראה כמו משהו אחר ממך או נבדל ממך, במקום להיות המשכיות החיים אליה אתה שייך." לפני הסרטן, העולם היה משהו אחר. זה היה כמו חייתי בבריכה של מים עומדים והסרטן פוצץ את הסלע שהפריד ביני לבין הים הגדול. עתה אני שוחה בו. כעת אני שוכבת בדשא ואני מחככת את גופי בו, ואני אוהבת את הבוץ על רגליי וכפות רגליי. כעת אני עולה לרגל כל יום בכדי לבקר ערבה בוכייה ספציפית על גדות הסיין, ואני כמהה לשדות הירוקים בערבה מחוץ לבוקאוו. וכאשר יורד גשם זלעפות, אני צורחת ורצה במעגלים.


08:10
אני יודעת שהכל מחובר, והצלקת היורדת במורד פלג גופי העליון היא הסימן של רעידת האדמה. ואני שם עם שלושת מיליון האנשים הנמצאים ברחובות פורט-או-פרנס. והאש שבערה בי בימים שלוש עד שש בטיפול הכימותרפיה היא האש הבוערת ביערות העולם. אני יודעת כי המורסה שגדלה סביב הרחם שלי לאחר הניתוח, ה- 450 גרם של מוגלה האלה, הם הזיהום במפרץ מקסיקו, והיו בי שקנאים שטופי נפט ודגים מתים צפים. והצנתרים שהם דחפו בי ללא תרופה מתאימה גרמו לי לצעוק כמו שהאדמה צועקת מרוב הקידוחים.


08:56
בטיפול כימותרפיה השני שלי, אימי חלתה מאוד הלכתי לראותה. ובשם החיבור, הדבר היחידי שהיא רצתה לפני מותה היה שיביאו אותה הביתה ליד מפרץ מקסיקו האהוב עליה. אז הבאנו אותה הביתה, ואני התפללתי שהנפט לא יגיע לחופה לפני שהיא תמות. ולמרבה המזל, הוא לא הגיע. והיא מתה בשלווה במקום האהוב עליה.


09:23
ולאחר כמה שבועות, הייתי בניו-אורלינס, וחברה אחת יפייפיה, רוחנית אמרה לי שהיא רצתה לעשות הילינג עבורי. זה היה לי לכבוד. והלכתי לביתה, וזה היה בוקר, ושמש הניו-אורלינית חדרה מעדנות דרך הוילונות. וחברתי הכינה קערה גדולה, ואני אמרתי, "מה זה?" והיא אמרה, "זה עבורך. הפרחים גורמים לזה להראות יפה, והדבש גורם לכך שזה יהיה מתוק." ואני אמרתי, "אך מהו חלקם של המים?" ובשם החיבור, היא אמרה, "או, אלו הם מימי מפרץ מקסיקו." ואני אמרתי, "ברור שזה זה." והנשים האחרות הגיעו והן ישבו במעגל, ומיכאלה רחצה את ראשי עם המים המקודשים. והיא שרה -- אני מתכוונת שכל גופה שר. והנשים האחרות שרו והן התפללו עבורי ועבור אימי.


10:08
ובעוד שהמפרץ החם נשטף מעל ראשי העירום הבנתי שיש בו את הטוב ואת הרע שבנו. היו אלה החמדנות וחוסר תשומת הלב שהובילו להתפוצצות הקידוח. היו אלו כל השקרים שסופרו לפני ואחרי-כן. היה זה הדבש במים שעשו אותם מתוקים, היה זה הנפט שעשה אותם חולים. זה היה ראשי שהיה קירח ומרגיש בנוחות עתה ללא כובע. היה זה כל כולי נמסה אל תוך חיקה של מיכאלה. היו אלו הדמעות שהיו בלתי ניתנות להפרדה ממימי המפרץ שירדו על לחיי. זה היה סוף כל סוף להיות בתוך גופי. היה זה היגון שלקח כל-כך הרבה זמן. היה זה מציאת מקומי והאחריות הגדולה שמגיע עם חיבור. הייתה זו המלחמה ההרסנית והמתמשכת בקונגו והאדישות של העולם. היו אלה הנשים הקונגולזיות אשר עתה עולות. הייתה זו אימי העוזבת, בדיוק ברגע בו אני נולדתי. הייתה זו ההבנה שהייתי קרובה מאוד למות -- באותה דרך שהאדמה, אימנו, בקושי מחזיקה מעמד, באותה דרך בה 75 אחוז מהאנשים על הכדור בקושי שורדים, באותה הדרך בה ישנו מתכון להישרדות.


11:35
מה שאני למדתי הוא שהדבר קשור בתשומת לב ומשאבים שמגיעים לכולם. היו אלה חברים תומכים ואחות אוהבת. היו אלה רופאים חכמים ורפואה מתקדמת ומנתחים שידעו מה לעשות עם ידייהם. היו אלה אחיות אוהבות עם שכר זעום. היו אלה מרפאים קסומים ושמנים ארומטיים. היו אלה אנשים אשר באו עם לחשים וטקסים. היה זה חזון אל העתיד ודבר השווה להילחם עבורו, מכיוון שאני יודעת שהמאבק הזה אינו שלי. היו אלה מיליון תפילות. היו אלה אלפי הללויות ומיליון אום. היה זה הרבה כעס, הומור מטורף, תשומת לב רבה, שערורייה. הייתה זו אנרגיה, אהבה ושמחה. זה היה כל הדברים הללו. זה היה כל הדברים הללו. היו כל הדברים הללו. במים, בעולם, בגופי.

למה כדאי להקשיב

איב אנסלר היא המחזאית עטורת פרס הטוני, פעילה ומחברת התופעה התיאטרלית זוכת פרס אובי "המונולוגים של הנרתיק", שפורסם בלמעלה מ-48 שפות, שהוצגה בלמעלה מ-140 מדינות. מחזותיה כוללים לימונדה, אמצעים יוצאי דופן, מטרות הכרחיות, OPC, הגוף הטוב, יצור רגשי וטרילוגיית פירות. היא שיחקה במחזה האשה האחת שלה, בגוף העולם, המעובד מזיכרונותיה. ספרה האחרון, "ההתנצלות", כונה "מתמרן", "חושפני" ו"קתרזי". כתביה מופיעים באופן קבוע ב-The Guardian וב-TIME Magazine.

אנסלר הוא המייסד של V-Day, תנועה אקטיביסטית עולמית, שבמהלך יותר משני עשורים גייסה למעלה מ-100 מיליון דולר כדי לשים קץ לאלימות נגד כל הנשים והנערות - סיסג`נדר, טרנסג`נדר וחוסר התאמה מגדרית. היא גם המייסדת של One Billion Rising, הפעולה ההמונית העולמית הגדולה ביותר לסיום אלימות על רקע מגדר בלמעלה מ-200 מדינות.

אנסלר הוא מייסד שותף של עיר השמחה, מרכז מהפכני לנשים ניצולי אלימות ב-DRC, יחד עם כריסטין שולר דשירבר וד"ר דניס מוקוג`ה, כולם הופיעו בסרט התיעודי "עיר השמחה", שיצא ברחבי העולם בתור נטפליקס. מקור ב-2019. אנסלר נבחרה לאחת מ"150 הנשים ששינו את העולם" של ניוזוויק ו"100 הנשים המשפיעות ביותר" של הגרדיאן.

"... אחד הספרים המבריקים ביותר שקראתי. ברגע שסיימתי אותו, קראתי אותו שוב, ושוב, ושוב (באמת). - שבחים לספרו החדש ביותר של אנסלר "ההתנצלות", מאת דקה אייטקנהדף מהטיימס